החלטה בתיק ע"ע 32273-11-12

השופטת אביטל  רימון-קפלן

1.    לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מיכל אריסון-חילו ונציגי הציבור גב' שרה בן איתמר ומר עמיאל ממן; תע"א 1330-08) מיום 14.10.12, בו חויב המבקש לשלם למשיב גמול שעות נוספות וזכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו אצלו וסיומה, לרבות זכויות מכח צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות (להלן - צו ההרחבה)עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש על פסק הדין.

      הרקע לבקשה:

2.    המשיב החל לעבוד אצל המבקש כחשמלאי, החל מיום 1.7.1992. בחודש מאי 1994 בעת עבודתו, אירעה למשיב תאונה, בה נפל ונפצע קשה (להלן- התאונה). לאחר תקופת החלמה שב המשיב לעבודתו, אולם בעקבות מגבלות בהליכה ובעבודה פיזית, הוא המשיך לעבוד כמחסנאי, נהג ואיש שליחויות, וכן שימש כנציג המבקש אל מול לקוחותיו השונים.

3.    בחודש ספטמבר 2007 חלה החמרה במצבו הבריאותי של המשיב וביום 23.12.2007 ניתן למשיב אישור מרופא תעסוקתי, אותו מסר למבקש, בו צוין כי בשל מצבו הבריאותי אין באפשרותו להמשיך בעבודתו אצל המבקש. ביום 31.12.2007 פוטר המשיב מעבודתו על ידי המבקש. להשלמת התמונה יצוין כי החל מיום 17.9.2007 ועד לפיטוריו, המשיב לא חזר לעבוד עקב מחלתו.

4.    בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד המבקש לתשלום זכויות סוציאליות שונות, לרבות מכח צו ההרחבה וכן לתשלום פיצויים עקב הפרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח- 1998. לצורכי אגרה העמיד המשיב את תביעתו על סך של 250,000 ש"ח.

5.    המחלוקת העיקרית בין הצדדים סבה על שאלת זכאותו של המשיב לגמול בגין עבודה בשעות נוספות. המשיב טען כי עבד שעות ארוכות מדי יום, ולא קיבל עבורן כל תמורה. לטענתו, עבד מדי יום מהשעה 05:30 ועד השעה 18:00 ובימי שישי מהשעה 07:00 ועד 12:30 ואף פעמים רבות נאלץ לעבוד בשעות הלילה, בשבתות ובחגים. מנגד, טען המבקש כי המשיב עבד במשכורת גלובאלית ולא עבד שעות נוספות, ובפועל עבד פחות ממשרה מלאה. בנוסף למחלוקת זו נחלקו הצדדים ביניהם בשאלת תחולת צו ההרחבה על הצדדים וזכויותיו של המשיב על פיו; האם שולמו למשיב מלוא התשלומים המגיעים לו בעד דמי הבראה, חלף הודעה מוקדמת, הפרש פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי ביטוח אובדן כושר עבודה ופיצויי בשל פיטורים בניגוד לחוק שיוון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

6.  בפסק הדין מושא הבקשה, קיבל בית הדין האזורי את תביעת המשיב בחלקה. בכל הנוגע למחלוקת העיקרית קבע בית הדין, בהסתמך על פסק דין ימית [ ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א.ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים (מיום12.11.08)], כי המשיב הוכיח מתכונת עבודה כללית של עבודה בשעות נוספות באופן קבוע, כנדרש בשלב הראשון. בכל הנוגע לשלב השני, שלגביו נפסק כי הנטל עובד למבקש להוכיח מספר שעות העובדה של המשיב ואת היעדרויותיו, קבע בית הדין שהמבקש לא הוכיח כי ניהל עבור המשיב פנקס שעות עבודה ומנוחה, כנדרש בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951. עוד נקבע כי דפים חודשיים שצירף המבקש לסיכומיו ללא היתר מבית הדין, אינם בגדר פנקס שעות עבודה ומנוחה ועל כן הוא לא השכיל להרים את נטל הראיה המוטל עליו. לפיכך בחן בית הדין את השלב השלישי, לפיו משהוכחה מתכונת עבודה קבועה, ניתן לערוך חישוב גמול שעות נוספות בדרך של אומדנא. בקשר לכך קבע בית הדין כי המשיב עבד כשעתיים נוספות בכל יום ולפיכך, בהפחתת חצי שעה בגין הפסקת אוכל, המשיב זכאי לגמול שעות נוספות של שעה וחצי כל יום, בסך של 82,398 ש"ח. 

7.  בכל הנוגע לתביעה לזכויות הסוציאליות מכוח צו הרחבה קבע בית הדין כי משעה שעיסוקו של המבקש הינו בהתקנת מערכות חשמל ועובדיו מבצעים התקנות ותשתיות חשמל שונות, הרי שעל יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף הבנייה והעבודות הציבוריות. בית הדין קבע כי על פי צו ההרחבה זכאי המשיב לתוספת ותק בסך של 2,460 ש"ח, וכן לתוספת של 9 ימי חופשה בסך של 1,712 ש"ח. כמו כן, לאחר בחינת העדויות והראיות נקבע כי המשיב זכאי גם לדמי הבראה עבור 12 ימים בסך של 3,816 ש"ח, וכן לחלף הודעה מוקדמת בסך של 4,423 ש"ח.

     יתר רכיבי תביעה- נדחו. לאור התוצאה אליה הגיע חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

8.  ביום 18.11.12 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין לבית דין זה, ומספר ימים לפני כן, ביום 5.11.12, הגיש לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. במסגרת הבקשה טען המבקש כי מדובר בבקשה מוסכמת, לפיה המשיב הסכים כי ביצוע פסק הדין יעוכב עד להכרעה בערעור בכפוף להפקדת הסכום הפסוק בסך של 126,257.92 ש"ח בחשבון נאמנות שייפתח על ידי בא כוח המשיב עבור מרשו. בתגובתו טען המשיב כי מעולם לא ניתנה הסכמתו לעיכוב ביצוע פסק הדין, אלא לביצועו של פסק הדין לאלתר וללא דיחוי, על ידי הפקדתו בחשבון נאמנות שיפתח עבור המשיב ותוך הסכמה כי גורל הסכום הפסוק שיופקד בחשבון הנאמנות יוכרע על פי תוצאות הערעור. בהחלטתו מיום 18.12.12 קבע בית הדין האזורי, שאין מדובר בבקשה מוסכמת ועל כן דחה את הבקשה. עם זאת ציין בית הדין האזורי כי הוא רשם לפניו כי לפי הסכמת הצדדים הפקיד המבקש את הסכום הפסוק בחשבון נאמנות שנפתח על ידי ב"כ המשיב על שם המשיב, וזאת עד למתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש לבית הדין הארצי.

הבקשה וטענות הצדדים:

9.  כחלוף מעל שנה מאותו מועד, ביום 13.2.14, הגיש המבקש לבית דין זה בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק הדין - היא הבקשה שלפני, במסגרתה ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין בהתאם להסכמת הצדדים, כפי שנרשמה בהחלטת בית הדין האזורי מיום 18.12.12. לחילופין ביקש המבקש להורות כי הסכמת הצדדים לפיה הופקד הסכום הפסוק בחשבון נאמנות של בא כוח המשיב אינה ניתנת לשינוי ותישאר בתוקף עד מתן פסק דין בערעור.

     לטענת המבקש, ביום 29.10.12 הוסכם בין הצדדים כי להבטחת ביצוע פסק הדין של בית הדין קמא יועבר לידי בא כוח המשיב הסכום הפסוק ויופקד בחשבון נאמנות עד להכרעה בערעור. לטענתו, כפי שהוסכם, הסכום הפסוק הופקד בחשבון נאמנות ובהתאם להסכמת הצדדים הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הגם שבית הין האזורי דחה את הבקשה הוא רשם בפניו את הסכמת הצדדים כאמור לעיל. לטענת המבקש ביום 15.1.14 התקבל אצלו מכתב ב"כ המשיב המודיעו כי המשיב מתכוון לחזור בו מהסכמתו ולהגיש את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

לטענת המבקש, המשיב אינו רשאי לחזור מהסכמתו, ללא רשותו. עוד טוען המבקש כי הוא מתנגד להפרת ההסכמה הן בשל כך שסיכויי הערעור טובים והן בשל כך שהמשיב אינו בעל יכולת כלכלית ואם יתקבל הערעור במלואו או בחלקו לא יוכל להחזיר למבקש כל חלק מהסכום שכיום שמור בחשבון נאמנות של בא כוחו. בקשר לכך מציין המבקש כי המשיב חייב לבא כוחו בגין ייצוגו בבית הדין קמא וגם בעניינים אחרים כשליש מהסכום שהופקד בחשבון נאמנות, דבר שמחזק את טענתו שאם יזכה  בערעור או בכל חלק ממנו לא יוכל להפרע מהמשיב את סכומי פסק הדין. 

10. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי הוא או בא כוחו מעולם לא נתנו הסכמתם לעיכוב ביצועו של פסק הדין, אלא עמדו נחרצות על קיומו ללא כל שיהוי בדרך של הפקת הסכום בחשבון הנאמנות. לטענת המשיב, מדובר בהסכמות דיוניות שבוטלו במכתבו מיום 15.1.14. בקשר לכך טוען המשיב כי ביום 15.1.14 שיגר בא כוחו לבא כוח המבקש מכתב בו נאמר כי הוא הסכים שלא לפעול לגביית פסק הדין עד להכרעה בערעור, בכפוף להפקדת הסכום הפסוק בחשבון נאמנות. לטענתו בעת הסכמתו למתווה האמור הוא יכל לצפות שהדיון בערעור שהוגש עוד בחודש נובמבר 2012 ייקבע לחודש יוני 2014. בנסיבות אלה, ביקש המשיב לחזור בו ולבטל את ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בעניין ההפקדה, להשיב למבקש את הכספים שהפקיד בחשבון הנאמנות ולפתוח בהליכי הוצאה לפועל.

כמו כן, הודיע ב"כ המשיב כי ככל שהמבקש מעוניין להמנע מהליכי הוצאה לפועל שיודיעו כי הוא מסכים להעברת הסכומים שבחשבון הנאמנות לידי המשיב, שכן אחרת ינקוט בהליכי ההוצאה לפועל. 

מוסיף המשיב וטוען כי אין המדובר בבקשה לעיכוב ביצוע, שכן פסק הדין בוצע  אלא בבקשה לאכוף על המשיב הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים. לטענת המשיב מדובר למעשה בבקשה לעיכוב העברת הכספים מחשבון הנאמנות של בא כוח המשיב לידי המשיב, שהיא לא הדרך הפרוצדוראלית הנכונה וספק אם בית דין זה מוסמך לברר את המחלוקת הנ"ל.

     מוסיף המשיב וטוען כי החלטת בית הדין האזורי מיום 18.12.12 לא נתנה תוקף להסכמות הצדדים ובית הדין גם לא נתבקש ליתן תוקף כאמור, שכן המדובר בהסכמות דיוניות שבית הדין האזורי אינו קשור בהן. לטענת המשיב, לא ניתן להיעתר לבקשה, שכן לא זו בלבד שלא נטענה בה כל טענה לגוף העניין אלא שיש לפעול לפי הכלל שהגשת הערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופם של דברים טוען המשיב כי מדובר בפסק הדין מנומק כראוי ומבוסס על קביעות עובדתיות והתרשמות מן העדויות שבאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. עוד נטען כי טענות המבקש בדבר חשש באשר ליכולתו הכלכלי של המשיב להשיב הכספים נטענו בעלמא, ללא ראשית ראיה לכך.